בס"ד טבת תשפ"ה
ראיתי את החיבור מרב כל שחיברו החתן היקר הרב רפאל בנימין לוין שליט"א, והוא חיבור מקיף על ענייני חצי שיעור [יומא ע"ד] שנכתב בהיקף גדול מסוגיות הש"ס והראשונים והאחרונים באופן נפלא ביותר. וכתב זאת חוץ מסדרי לימודו בכל הש"ס.
ומה שכתב בענין איסורי תורה, אם הם איסורי גברא או איסור חפצא וכתב לבאר שבזה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש האם חצי שיעור אסור מהתורה או לא. והביא מדברי הגר"י ענגיל בספרו ציונים לתורה כלל כ"ב וכן בספרו בית האוצר חלק א' סימן קכ"ז, שביאר שבזה נחלקו, שלדעת ר' יוחנן זה איסור חפצא ולכן אי אפשר שהחצי הראשון יהפוך למפרע לאיסור חפצא. ודעת ריש לקיש שאיסורי תורה הם איסור גברא ולכן אפשר לומר שבחצי הראשון של המאכל אין איסור כלל וכשאוכל את חציו השני עובר על איסור למפרע. והביא דברי הריטב"א הידועים (נדרים י"ג ע"ב) שאיסורי תורה הם איסורי גברא.
והנה ידועים דברי הנתיבות (סי' רל"ד) ששוגג בדרבנן לא צריך כפרה וביאור דברי הנתיבות שרק באיסור דאוריתא שהוא איסור חפצא צריך כפרה אבל איסור דרבנן שהוא איסור גברא אין צריך כפרה כיון שהכפרה הוא על ההמראה ובשוגג אין המראה.
ויש להעיר שמצינו ברמב״ן ויקרא (א') שהעובר על לאו שאין בו כרת [כגון האוכל נבילה] בשוגג אין צריך כפרה [ורק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת צריך כפרה (יבמות ט' ורמב״ם שגגות פ״א)].
והרי שאר איסורי תורה הם איסור חפצא (עי' רעק״א יו״ד רט"ו בשם הר״ן שאיסור נבילה הוא איסור חפצא) ומדוע האוכל נבילה בשוגג אין צריך כפרה. ולפי דברי הריטב"א הנ"ל אתי שפיר.
ודברי הרמב״ן צריכים עיון מהמבואר בגמ' (סנהדרין פ"ד ע״ב) שמר בריה דרבינא לא הניח לבנו לפתוח לו כויה כדי להוציא את ליחתה שמא יחבול בו ויעשה בו חבורה ויעבור בשוגג על איסור מכה אביו.
והקשתה הגמ' שא"כ גם לכל אחד מישראל יהיה אסור להוציא לחבירו קוץ, כי אם יחבול בו בטעות יעבור על לאו (לא יוסיף) ותרצה הגמ' שבאמת זה רק שגגת לאו, משא"כ כשבנו מוציא קוץ זה שגגת חנק.
ומפשטות דברי הגמ' לפי הראשונים שם נראה שצריך כפרה, אמנם בחי' הר"ן סנהדרין שם בפי' אחד כתב כהרמב"ן הנ"ל וביאר כן בגמ' "אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה" וכו' אך אפשר שהר"ן לא סבר ממש כהרמב"ן ויל"ע בזה.
עוד יל"ע מזה שעולה מכפרת על עשה (עי' יומא ל"ו וזבחים ז') והרי אפילו בלאו כתב הרמב"ן שאי"צ כפרה בשוגג כ"ש בעשה בשוגג, ושמא מה שעלה מכפרת על עשה הוא כשעבר במזיד וכן כתב הרמב״ן (ויקרא שם) [עיין גבורת ארי יומא פ"ה ע״ב].
וברמב"ם הל' תשובה (פ"א ה"א) נראה שסובר שכל לאו בשוגג צריך כפרה.
וגוף דברי הנתיבות צריכים עיון כי הרי מבואר שהאוכל בצום בשוגג צריך כפרה (עיין תרומת הדשן סי' קנ"ו, באר היטב סימן תקמ"ט סעיף קטן א' ומשנ"ב סי' תקס"ח סעיף קטן ח').
וכן מצינו שהעובר בשבת על איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה (מג"א סי' של'ד ס"ק ל'ג ושעה"צ ס"ק ס"ה).
וכן מצינו שנחלקו האחרונים לגבי האוכל בשוגג חלב בתוך שש שעות של בשר האם צריך כפרה שהדעת קדושים יו"ד סי' פ"ט כתב שאין צריך כפרה כי אינו בגדר איסור רק בגדר הרחקה ובמקדש מועט (סק"ב) כתב לבאר שאם זה היה בגדר איסור ממש צריך כפרה דלא כנתיבות ועיין כף החיים סי' פ"ט סק"ח.
ובשו"ת דברי מלכיאל חלק א' אבן העזר סי' ע"ו כתב להקשות מגיטין נ"ג שקנסו שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן ואם אין זה צריך כפרה לא היו קונסים בזה שוגג.
ושוב אחזור בשבח החיבור שניכרת בו שקידתו ויגיעתו העצומה. יהי רצון שיזכה להוציא עוד חיבורים נפלאים ומיוחדים כאלו בשאר מקצועות התורה.