בס"ד סיון תשפ"ה
ראיתי את החיבור מנחת יונתן שחיברו החתן החשוב אשר שוקד על תלמודו יומם ולילה ומוסר נפשו עליה אוצר של תורה ויראת השם טהורה בקיא בים התלמוד והפוסקים הרה"ג יונתן ויסמן שליט"א. והוא חיבור חשוב ונכבד שנכתב ברוב תבונה ודעת באופן נפלא ביותר.
ואכתוב בענין מה שהאריך המחבר שליט"א לגבי גדרי מתעסק, דילפינן מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק [כריתות יט].
איסור דאוריתא במתעסק בשאר איסורים
הנה נחלקו האחרונים בדין מתעסק בשאר דיני התורה, שדעת רעק"א בתשובותיו [מהדו"ק ח] שאסור מהתורה ורק פטור מקרבן, אולם דעת רבים מהאחרונים [אגלי טל קוצר סעיף כד ובשו"ת אבני נזר או"ח סימן רנ"א וכן מבואר בחלקת יואב סימן ז וארץ צבי סימן עו וכן מבואר בלח"מ שבת פרק ח ,וכן הקו"ש פסחים אות רט"ו הוכיח כן מדברי השגות הראב"ד על בעה"מ לפסחים קי"ד לגבי מתעסק במצה] שמותר אף מהתורה.
איסור דרבנן במתעסק- בשאר איסורים
נראה שלכולי עלמא יש איסור מדרבנן במתעסק בשאר האיסורים
אמנם בשות תורה לשמה סימן פד כתב שהשופך מים לחצרו ואחר כך ראה שיש שם זרעים אין צריך כפרה.
אך בספרו שות רב פעלים חלק א סימן יב כתב שמתעסק צריך כפרה.
איסור דאוריתא במתעסק בשבת
ולגבי מתעסק בשבת דעת כל האחרונים הנ"ל שמותר מהתורה.
ודעת רעק"א שבשבת מותר מהתורה [ורק בשאר האיסורים דעתו שאסור מהתורה וכנ"ל] כי היא מטעם מלאכת מחשבת.
ודעת העונג יום טוב [סימן כ] שאף בשבת אסור מהתורה.
איסור דרבנן במתעסק-בשבת
כתבו התוס' שבת י"א שאם טלטל חפץ בכיסו בטעות עובר באיסור דרבנן. [על מה ששנינו שם "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויבא" והקשו התו'ס שם שלרבא שלא גוזרים גזרה לגזרה מדוע אסור לצאת במחט סמוך לחשיכה והרי אם ישכח ויצא עם זה בשבת אינו עובר איסור תורה כי זה לא מלאכת מחשבת[וכן פסק המשנ'ב סי' שא' סק"יט שאם שכח שיש חפץ בכיסו ויצא עם זה לרה'ר אינו עובר על איסור תורה כי זה לא מלאכת מחשבת] וא'כ זה גזרה לגזירה.]
ומבואר בתוס' שיש איסור דרבנן כשהוא יוצא עם המחט במקום שאין עירוב, כשאינו יודע שהמחט עליו, ואף שהוא מתעסק. כי אינו יודע שמטלטל חפץ, אפ"ה עובר איסור מדרבנן ולכן זה גזירה דרבנן וגזרו גזרה שלא יצא מערב שבת לגזרה שאם בטעות יצא עם זה בשבת עובר על גזרה של הוצאה [ועי"ש בתו"ס מה שביארו לפי רבא]
ויש להסתפק האם זה איסור דרבנן בכל מתעסק, וכגון אם עבר ליד קיר ולא שם לב שיש מתג ונדלק או נכבה האור שעובר על דרבנן. או שרק שם כי היה לו יותר להיזהר אבל בעלמא בדבר שקשה להיזהר אינו עובר על איסור דרבנן.
והנה יש חילוק בין אם שכח שיש חפץ בכיסו שאז מבואר בתו'ס שבת הנ'ל שיש איסור מדרבנן לבין אם מטלטל חפץ במקום שיש עירוב ובסוף נודע שנקרע העירוב ששם יותר חמור. כמבואר בתו'ס שבת עב: ובשו'ת רעק"א שם שיש שני סוגי מתעסק- יש מתעסק שנתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שחתיכה זו מחוברת שפטור מדין מתעסק הכללי [ של בה פרט למתעסק]
וה"נ כשנקרע העירוב ברה"ר דומה לדין מתעסק זה [וכמו שמצינו בשבת עג כשסבור שהוא ברה"י ונמצא שהוא רה"ר נחשב מתעסק ולדעת רעק"א יש בו איסור תורה ולדעת שאר האחרונים יש בו איסור דרבנן]
וזה מוכח ממנחות לז לגבי טלית שנודע שהיא פסולה שצריך להודיעו כדי שלא יעבור על איסור טלטול וכן מבואר בעירובין טו שנפל הלחי בשבת והודיעוהו, ומבואר מזה שיש איסור דרבנן במתעסק. וכן יש שנהגו להודיע אם נקרע העירוב
ויש מתעסק כשנתכון לחתיכה זו ובסוף חתך חתיכה אחרת ובזה פטור מדין מלאכת מחשבת וזה למתעסק של שבת שיש חפץ בכיסו
ואדם שבטעות עבר ליד מתג ונכבה או נדלק האור שבזה פטור מדין מלאכת מחשבת [ ולגבי האיסור דרבנן יש לדון לחלק בין המקרים.
לפני עור באיסור מתעסק
לפי הנ"ל מבואר שיש איסור לפני עור בהכשלת חבירו באיסור מתעסק, בין בשבת ובין בשאר איסורים.
ולכן אסור לבקש מחברו שיפתח מקרר ועל ידי זה נדלק האור. אף שחבירו אינו יודע מכך שהאור ידלק, כיון שמכשילו באיסור מתעסק,
אף שאסור להכשיל באיסור מתעסק ומעשה הדלקה של קטן הוא בגדר מתעסק מותר להעמיד תינוק ליד מתג כשלא עושה על דעת אביו. וכמו שנתבאר באזמרה לשמך פרשת שמיני תשפה.
לפני עור בהכשלת חבירו באונס
יש לדון האם העובר עבירה באונס נחשב כמי שעבר עבירה וצריך כפרה על כך, או שנחשב כמי שלא עבר עבירה כלל.
והנה מבואר ביו"ד (סי' קפה ס"ד) שהעובר עבירה באונס אינו צריך כפרה, וכן מבואר בפת"ש (יו"ד סי' כט ס"ק א, בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' מא) בנדון אדם שאכל עוף ולא בדקו את הי"ח טריפות [כיוון שלא צריך לבדוק], ואחר האכילה נמצא שהיה טריפה [ע"י בדיקה, אף שלא היה צריך לבדוק], שאינו צריך כפרה, שכיון שלפי הדין לא היה צריך לבדוק את הבדיקות הללו, הרי הוא אנוס ואי"צ כפרה. והוכיח הפת"ש כן מהשו"ע הנ"ל (יו"ד סי' קפה שם), והפנים מאירות (ח"ג סי' יט) הוכיח כן מהגמ' (פסחים עא,: עיי"ש. ועיין תוס' יבמות לה,: נוב"ת יו"ד סי' צו, חת"ס או"ח סי' תרכד, ובתשובותיו יו"ד סי' קעה, ובחידושיו למס' ב"ב כג).
ואף לצד שהעובר עבירה באונס אינו צריך כפרה, יש לדון שאעפ"כ המכשילו עובר על "לפני עור", כיון שסוף סוף בגללו נעשה כאן מעשה עבירה.
ונחלקו בכך האחרונים: הפמ"ג (סי' רסו א"א ס"ק ו, הובא בבה"ל שם ד"ה חמורו אולם עיין בפמ"ג סי' שמג משב"ז ס"ק א שסותר את דבריו) כתב שהנותן חפץ על בהמת חברו בשבת, אינו עובר על "לפני עור" במה שמכשיל את חברו בשביתת בהמתו, כיון שחברו אינו יודע מכך, ואנוס הוא. וכן כתב בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' מו) שאין "לפני עור" באונס וביאר טעמו "כיון שאין עליה שום עונש [דאונס רחמנא פטריה], אין כאן מכשול".
אולם בקובץ הערות (סי' עה) ובקובץ שיעורים (כתובות אות יב) נקט שיש איסור "לפני עיור" אף באונס והוכיח דבריו מהמבואר בגמ' (נדה סא:) שלצד שמצוות לא בטילות לעתיד לבא [היינו כשהמתים יקומו לתחייה (תוס' שם)], אסור להלביש כלאים לנפטר. ומבואר שאף שהנפטר אנוס הוא בלבישת הכלאים, אעפ"כ המלבישו עובר על "לפני עיור" [ועיי"ש מש"כ לדחות את הראיה]. וכ"נ מדברי החזו"א (אבה"ע סי' לו סק"ב). ונתבאר בהרחבה באזמרה לשמך פרשת אחרי מות-קדושים תשפ"ה.
ושוב אחזור בשבח החיבור הנפלא והמיוחד מאוד אשר מלא וגדוש בחריפות ובקיאות יחדיו, יה"ר שיזכה להוציא עוד חיבורים כאלו אשר ניכר בהם בקיאותו המיוחדת בכל מקצועות התורה.