בס"ד אדר ב' תשפ"ד
ראיתי את החיבור "ביאורי ההלכה" על דיני תפילה שחובר ע"י הבחור החשוב חיים שמש ני"ו מישיבת "דעת אהרן" הידועה לשם ולתפארת, כבית היוצר לתלמידי חכמים מופלגים, בראשות ראש הישיבה הגאון רבי ניסן קפלן שליט"א ונכתב ברוב תבונה ובטוב טעם ודעת ובצורה בהירה וברורה, וניכר עמלו ויגיעתו בתורה.
ואכתוב בעניין מש"כ לגבי האיסור להפסיק בדיבור בין ברוך שאמר לישתבח.
הנה כתבו תוס' (ברכות מו', פסחים קד') שכיון ש'ישתבח' היא ברכה הסמוכה לחבירתה – דהיינו לברכת 'ברוך שאמר', ופסוקי דזמרה שביניהן אינם מפסיקים, לכן אסור לדבר באמצע פסוקי דזמרה.
וברי"ף (ברכות לב') וברא"ש (שם פ"ה ס"ה) כתבו 'ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו, ומאי ניהו – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', הילכך מיבעי ליה לאינש דלא לאישתעוי מכי מתחיל 'ברוך שאמר' עד דמסיים ליה שמונה עשרה' עכ"ל. וביאור דברי הרא"ש הוא כדברי תוס', שכיון שיש ברכה לפני פסוקי דזמרה וברכה לאחריהם והיא ברכה הסמוכה לחברתה, לכן אסור להפסיק ביניהן.
ויש לדון דלכאורה יש טעם נוסף שאסור לדבר בפסוקי דזמרה, שכיון ש'ברוך שאמר' היא ברכה על כל פסוקי דזמרה, נמצא שאם יפסיק בדיבור לאחריה יהיו הפסוקי דזמרה שיאמר אחר שהפסיק – ללא ברכה שנתקנה להאמר לפניהם.
והנה מצאנו נידון גבי שחיטה, לגבי מי ששוחט הרבה עופות (כפי המצוי) או כמה בהמות ברצף, ומברך ברכה אחת לפניהם ועולה לו ברכה זו לכולם – האם מותר להפסיק בדיבור בין שחיטה לשחיטה, או שאם ידבר בין השחיטות יהיה הדבר הפסק ויצטרך לחזור ולברך.
ובתוס' (חולין פז.) דנו ללמוד דין הפסק בשחיטה מתפילין – שהדין שאם שח בין תפילה של יד לשל ראש הוי הפסק וא"כ ה"ה שיהיה אסור לדבר בין שחיטה לשחיטה. וצידדו שם התוס' שיש לחלק ביניהם, שדווקא תפילין שהוא מחויב בהנחת תפילין של ראש והוא מצוה אחת הוי הפסק, אבל בשחיטה שאחר שגמר השחיטה הראשונה אינו מחויב להמשיך ולשחוט אחריה, הלכך לא הוי דיבור הפסק, ויהיה מותר להפסיק אפילו לכתחילה, אלא שאם הפסיק צריך לחזור ולברך [והתוס' העלו הדבר בספק, וכתבו שלפי הצד שדיבור הוי הפסק אסור להפסיק משום שגורם ברכה שאינה צריכה].
והרא"ש (חולין פ"ו סי' ו') דן במקרה הנ"ל כשדיבר בין שחיטה לשחיטה האם צריך לחזור ולברך, וכתב שלאחר השחיטה הראשונה גמר את המצוה הראשונה, וכשבא לשוב ולשחוט הוי מצוה חדשה, וצריך לשוב ולברך, משא"כ בהלל ומגילה – למרות שאסור להפסיק בדיבור בקריאתם – מכל מקום אם שח באמצעם אינו חוזר ומברך כיון שהקריאה מצוה אחת ארוכה, וכמו בשח באמצע הסעודה אינו צריך לחזור ולברך המוציא, כיון שהברכה חלה על כל מה שיאכל בסעודה, כן יש לומר בהלל ומגילה שכיון שהברכה היא על כל מקרא ההלל והמגילה לכך אף אם הפסיק בדיבור אינו צריך לחזור ולברך (ועיין בזה עוד בראשונים פסחים דף ז').
נמצאו א"כ שתי דעות בראשונים במפסיק בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך – א. בתוס' הסתפקו בזה, וצידדו דאף אם צריך לחזור ולברך אין איסור לדבר ולהפסיק משום דאין חיוב להמשיך לשחוט את העוף השני,
והעלו דמ"מ אסור לדבר כיון שגורם ברכה שאינה צריכה. ב. ברא"ש מבואר שאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך משום שאם הפסיק בדיבור אחר השחיטה הראשונה – נגמרה המצוה.
ועתה לפי דברי תוס', כשנבוא לדון לגבי הפסק בפסוקי דזמרה, הרי הדין בפסוקי דזמרה שלכתחילה צריך לומר את כל הפסוקי דזמרה, ומאידך בשעת הדחק שאינו יכול להספיק תפלה במניין יכול לדלג, וא"כ אנו רואים שאינו מחויב בכולם, ואם נבוא להשוות בין פסוקי דזמרה לשחיטה, לשי' התוס' הרי מותר לדבר בין שחיטה לשחיטה כיון שהשחיטה השניה היא מצוה חדשה ואינו חייב להמשיך בה, אבל פסוקי דזמרה שמן הדין ודאי צריך לאומרם א"כ אסור לו להפסיק בדיבור, וקשה על תוס', מדוע כתבו שאסור להפסיק משום ברכה הסמוכה לחברתה כלומר משום הברכה האחרונה – ברכת 'ישתבח', שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה, לכאורה היה להם לכתוב שסיבת האיסור משום הברכה הראשונה – ברכת 'ברוך שאמר', שכיון שתקנו לומר ברכה לפני הפסוקי דזמרה וצריך לומר את כל הפסוקי דזמרה, ממילא הוא כמו בתפילין שצריך לגמור את כל המצוה ולכך אסור להפסיק בדיבור, וצ"ע.
אמנם לדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך משום שכל שחיטה היא מצוה בפ"ע שהרי אינו חייב לשחוט עוד ויכול להפסיק ולכן צריך ולברך אם שח, משא"כ בהלל ומגילה שהכל מצוה אחת וחייב לסיים את כל ההלל והמגילה ואם שח אינו חוזר ומברך, לפי זה בנידון של הפסק בפסוקי דזמרה יש לומר, שכיון שצריך לסיים את כל הפסוקי דזמרה ממילא הברכה הראשונה נתפסת על כולם כמו בהלל ומגילה וגם אם שח עדיין הברכה נתפסת ע"ז ואין צריך לחזור ולברך, ומשום כן נקט דהטעם שאסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח' הוא משום ברכה לפניה ולאחריה, ולא נקט דהטעם הוא משום דברכת 'ברוך שאמר' לא נתפס על פסוקי דזמרה, שהרי לדעת הרא"ש יש לומר דאף אם שח, הברכה הראשונה חלה על כל פסוקי דזמרה כהלל ומגילה.
ובעיקר דברי הרא"ש שנקט בהלל ומגילה דאם הפסיק אין צריך לחזור ולברך, עיין בתשובות הרשב"א (ח"א סי' רמ"ד) כתב '…אלא שברכות שעל המצווה ראוי שלא להסיח עד גמר המצווה כקריאת התורה והמגילה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצא בזה. והסח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצווה. אבל אם סח אינו חוזר'. והובא בדרכי משה (סי' תר"צ ס"ק ב) וברמ"א שם שגוערין בו. ולפי דברי הרשב"א נמצא דאף לדעת הרא"ש שבהלל ומגילה אם שח באמצע אין צריך לחזור ולברך, מ"מ אסור להפסיק ולדבר, ואם שח גוערין בו, וא"כ שוב יש לעיין לדעת הרא"ש, מדוע לא נקט את טעם האיסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח' משום שאסור לדבר אחר שבירך ברכה ראשונה ועוסק באמצע המצווה. וצריך לומר, דכיון שנקט הרשב"א זאת בלשון "גוערין בו כדי שיכון לבו למצווה" משמע דאין הוא איסור מעיקר הדין, ולכך נקט הרא"ש דטעם האיסור להפסיק בין 'ברוך שאמר' ל'ישתבח', הוא משום ברכה לפניה ולאחריה.
ושוב אחזור בשבח החיבור שנכתב באופן נפלא ביותר ויתן לו השם כח ועוצמה לחבר עוד חיבורים מחוכמים אשר יאירו עיני המעיינים.