בס"ד תמוז תשפ"ד
ראיתי את החיבור העצום על מסכת שבת שנכתב בבקיאות ובחריפות בעומק העיון ע”י אוצר של תורה וירא”ש הרה”ג רבי בנימין מולינה שליט”א, והוא חיבור נפלא ומיוחד מאוד שנכתב ברוב תבונה ודעת.
ואכתוב בעניין מש”כ המחבר בספרו, לגבי האם מותר לעבור על איסור קל כדי לא לעבור על איסור חמור, כשהוא או חבירו יחטאו באיסור החמור.
א.
מבואר בגמ’ (שבת ד’) ונפסק בשו”ע (סי’ רנ”ד) שאם אדם הדביק פת בתנור בשבת, התירו לו לרדותה [איסור רדיית הפת שהוא איסור דרבנן של עובדין דחול] כדי שלא יעבור איסור סקילה [מלאכת אופה].
ויש לדון האם דין זה שהתירו לאדם לחטוא באיסור קל כדי שלא יעבור באיסור חמור הוא רק ברדיית הפת שאיסור קל הוא, שאסור משום שהוא דומה לעובדין דחול [שהרי חכמה היא ואינה מלאכה, עיין שבת ג: ור”ה כט:], או שבכל איסורים דרבנן התירו לאדם לחטוא באיסור קל כדי שלא יעבור באיסור חמור.
ונחלקו בדבר זה, שהחלקת יואב (או”ח סי’ י’) כתב שאם הדליק נר בשבת בשוגג מותר להגיד לגוי לכבותו, ואף שיש בזה איסור אמירה לעכו”ם, התירו איסור זה כדי שלא יעבור על איסור מבעיר. ודימה דין זה לרדיית הפת שהתירו. [וכתב שלמעשה אין לומר לגוי, מכיון שהאיסור נעשה כבר בשעת ההבערה ואיננו עובר על איסור כל רגע שבוער הנר, ואם היה עובר על איסור מבעיר כל רגע [כמו שס”ל לאבנ”ז או”ח סי’ ס”ט] היה מותר לומר לגוי.]
אמנם בשו”ת אבנ”ז (או”ח סי’ מ”ח) כתב לבעל החלקת יואב ע”ז שלא מצינו התר זה רק ברדיית הפת שהיא שבות קלה, אבל לא בשאר איסורים דרבנן, שבהם לא התירו לעבור על איסור דרבנן קל כדי שלא יעבור על איסור חמור.
וכדברי האבנ”ז מצינו כבר בשו”ת בית יוסף (דיני כתובות סי’ א’), שכתב שדין זה הוא רק ברדיית הפת שאיסור קל הוא אבל לא בשאר השבותים [נידונו הוא לגבי מינקת מזנה אם מותר לה להינשא תוך כ”ד חודש ותעבור על איסור קל שאסור למינקת תוך כ”ד חודש להינשא, ולא תעבור על איסור חמור של זנות].
אמנם כבר מצינו מפורש במאירי (שבת שם) שכתב וז”ל, ”אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבוא לידי איסור תורה”, עכ”ל. הרי להדיא שכל איסורים דרבנן קלים הותרו לאדם שיעבור עליהם כדי שלא יעבור על איסור חמור יותר, וכדברי החלקת יואב. וכמו כן מצינו שהרי רדיית הפת שהתירו משמע אף שהפת אינה אפויה ולא ראויה לאכילה, והרי היא מוקצה [עיין אליה רבא סי’ רנ”ד ומשנ”ב שם ס”ק מ’ ושפ”א שבת ג’ ע”ב ד”ה התירו].
ונפק”מ מעשית היא באדם שלחץ על קומקום או הניח יד מתחת למייבש ידיים [באופן שממשיך לעבוד כל זמן שהיד נמצאת מתחת למייבש], האם יעזוב את היד ועי”ז יעבור על איסור מכבה או סותר דרבנן, אך אם ישאיר את היד עובר על איסור חמור של מבעיר או בונה כל רגע. ולפי המאירי הנ”ל נראה שיעזוב את ידו אף שעי”ז עובר על איסור דרבנן של מכבה או סותר, כדי שלא יעבור על איסור חמור דאורייתא של מבעיר או בונה.
ונראה שאם אפשר לעשות בשינוי יעשה בשינוי, ובכך יחוש גם לשיטת הסוברים שההיתר הוא רק ברדיית הפת, ובזה נראה יותר שאפשר להקל לעבור על איסור דרבנן בשינוי (עי’ ביה”ל שט”ז ושמ”ט), כדי לא לעבור על איסור תורה.
ב.
נתבאר לעיל שיש אופנים בהם מותר לאדם לעבור על איסור קל כדי לא לעבור על איסור חמור, אך לא התירו לאדם לרדות את הפת [איסור רדיית הפת] אם חבירו הדביק את הפת [אף שחבירו יעבור על מלאכת אופה], כי לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
והקשו התוס’ (שבת שם) מכמה סוגיות בהם מבואר שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מהסוגיא (בעירובין ל”ב) שמותר לחבר לעבור על איסור הפרשת תרומה שלא מן המוקף, ומעוד כמה מקומות בהם מבואר שמותר לחטוא כדי שיזכה חברו.
וכתבו התוס’ לתרץ שבכל המקומות בהם מותר לחטוא כדי שחברו יזכה, מדובר כשחברו לא פשע ולכן מותר לאדם לחטא כדי להציל אדם אחר מאיסור, אך לגבי איסור רדיית הפת לא התירו לעבור איסור זה כדי שחברו לא יעבור עליו, כיוון שמלאכת האפייה נעשית בפשיעה. [ובתוס’ (שבת שם) יש עוד תירוצים בזה]. וכדברי התוס’ בשבת הנ”ל שיש חילוק בין פשע ללא פשע כתבו בעוד כמה מקומות (גיטין מא: ד”ה כופין, עירובין לב: ד”ה ולא, חגיגה ב: ד”ה כופין, ב”ב יג. ד”ה כופין), ומדבריהם בכמה מקומות משמע שתמיד בלא פשע אומרים חטא כדי שיזכה חברך, ובחלק מהמקומות הוסיפו עוד שבמצוה דרבים וכדו’ אומרים חטא וכו’.
אולם דעת הרשב”א (שבת שם) שלא אומרים לאדם חטא כדי שחברו ינצל מאיסור, אף אם האחר לא פשע, ומה שמצינו שמותר לחטוא כדי שחבירו יזכה, הוא באופן שהאיסור נעשה בגללו. וכן דעת הריב”א בתוס’ (שבת שם).
ולמעשה מותר לחטוא כדי לזכות אחרים במצווה דרבים (ברכות ל”ז וגיטין ל”ח), או להציל רבים מעבירה (גיטין ל”ח, עי’ תוס’ גיטין דף מא. ד”ה כופין ותוס’ שבת שם ד”ה וכי), או בשביל מצוה רבה (עי’ גיטין מ”א), או להציל מעבירה שהיא תמידה לימים רבים (עי’ מ”א וט”ז סו”ס ש”ו). [ועי’ שו”ת הגר”ש איגר ח”א יו”ד סי’ ל”ד, ע”ש שהאריך בכל פרטי דין זה.] ועיין עוד או”ח סו”ס ש”ו וסי’ שכ”ח ס”י, שמבואר שמותר לחטוא באופנים הנ”ל עכ”פ היכא דלא פשע [עי’ ב”י וביהגר”א סו”ס ש”ו, ורעק”א שבת שם].
ובביאור דין זה שיש אופנים שבהם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, כתב בשו”ת בית יצחק (או”ח סי’ מ’) ובשו”ת כת”ס (או”ח סי’ ס”ב), שהוא משום דין ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה (עי’ סנהדרין כ”ז, שבועות ל”ט, סוטה ל”ז), וכמו שמצינו (בר”ה כֹ”ט) שיצא מוציא, ומבואר הטעם ברש”י ובר”ן שם שע”י דין ערבות נחשב שהוא בעצמו לא קיים את המצוה ומחויב בדבר, ולכן יכול להוציא אחרים ידי חובה. וגם כאן שחבירו חוטא נחשב שהוא בעצמו חוטא, ולכן אומרים לאדם שיחטא חטא קל כדי שחבירו לא יחטא בחטא חמור. והאריך בזה המחבר שליט”א בספרו.
אך יש להעיר על כך, שא”כ בנשים שכתב הרא”ש (בברכות פ”ג סי’ י”ג) שנשים אינן בכלל ערבות, ולפי”ז צריך להיות שלא יגידו לאדם חטא בשביל אשה שלא תחטא, כי הרי אין דין ערבות לנשים. אך מצינו מפורש (בסי’ ש”ו) לגבי בת ישראל שהוציאו אותה בשבת כדי להוציא אותה מכלל ישראל, שמותר לחטוא כדי להצילה. הרי שהתירו לאדם לחטוא כדי שחבירו יזכה, אף שאינו בכלל ערבות. ועיין בבית יצחק ובכת”ס שם מה שכתבו בזה.
עוד יש להעיר וכמו שהעיר בשעה”צ סי’ תרנ”ה סק”ה שדין ערבות הוא אף באופן שחבירו פשע, עדיין יש חיוב לדאוג לקיום מצוותיו, ועדיין שייך טענה זו שכיון שחבירו חוטא או לא מקיים מצווה, נחשב כאילו הוא בעצמו חוטא או לא מקיים את המצווה.
שוב אחזור בשבח החיבור שנכתב בסייעתא דשמיא עצומה שזכה לה המחבר בזכות שקידתו העצומה ומידותיו הטובות, יה”ר שיזכה להוציא עוד חיבורים בכל מקצועות התורה.