בס"ד אייר תשפ"ד
ראיתי את החיבור "הקריאה בתורה והלכותיה" שחיברו הרב הגאון עקיבא מלר שליט"א על הלכות קריאת התורה והוא חיבור חשוב ונכבד מאוד המקיף לאורך ולרוחב בבקיאות וחריפות בעומקם של הלכות אלו ולא בא כבושם הזה עד הנה.
ואכתוב בעניין מה שהאריך המחבר בספרו פרק כח' בטוב טעם ודעת לגבי האם בשבת וביו"כ שחסר ממניין מאה ברכות, ניתן למנות את ברכות העולים לתורה וברכות ההפטרה.
ואעתיק מה שנתבאר בגליון אזמרה לשמך פרשת לך לך תשפ"ג לכתחילה עליו לברך בעצמו מאה ברכות, אולם אם
אינו יכול [כגון ביו"כ] – יצא יד"ח מאה ברכות ע"י ששומע את ברכות התורה וההפטרה, ולכתחילה עליו גם לענות אמן על ברכות אלו [ולהלן יתבאר אם יכול לצרף אף את שמיעת ברכות חזרת הש"ץ].
ומקור הדברים: כתב המשנ"ב (סי' מו ס"ק יד) שבשעת הדחק יכול לצאת במה שמכוון לשמוע ברכות התורה והמפטיר, ועונה עליהם אמן, וכפי שפסק השו"ע (סי' רפד ס"ג).
אמנם יש לעיין האם אף כשלא ענה אמן יצא יד"ח – ונראה שהדבר תלוי ביסוד חובת הברכה שמברכים העולים לתורה, האם כל הציבור צריך לברך אותן, אלא שמדין שומע כעונה מברך רק העולה ומוציא את כולם, או דילמא ברכות אלו מוטלות רק על העולה מדין כבוד ציבור.
ונראה שהדבר תלוי בהבנת דברי הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כד) שנפסקו להלכה (שו"ע שם) שיכוון כל אדם לברכות העולים לתורה ולברכות ההפטרה, ויענה עליהן אמן, ועי"כ ישלים מאה ברכות.
ונחלקו האחרונים בהבנת דבריו שמועיל למנות את הברכות ששומע למניין מאה ברכות, האם הוא מדין 'שומע כעונה' או מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך'. דעת המבי"ט (שו"ת ח"א סי' קיז וסי' קפ) שהוא מדין שומע כעונה, אולם בפרי מגדים (סי' קכד משב"ז סוף סק"ד) מבואר שהוא מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך, וכן הוא להדיא בשיבולי הלקט ובאבודרהם ובספר המנהיג[ועיין בפירוש התפילות והברכות לר"י ב"ר יקר].
ולדברי המבי"ט שהוא מדין שומע כעונה, צריך לומר שעצם החיוב לברך ברכות התורה בזמן העלייה לתורה מוטל על כל הציבור, אלא העולה מברך ומוציאם [שאם הציבור לא היה מחוייב, לא היה שייך לומר שיוצא ב'שומע כעונה', שאין שומע כעונה בדבר שאין השומע מחוייב בו, ועי' תוס' ברכות כ:]. ובאמת מבואר בראב"ן (שו"ת סי' עג) ובראבי"ה (סי' כא, וכן בסי' תקנב סוף ד"ה ועוד) שצריך כוונה לצאת ולהוציא בברכות התורה [וראה אזמרה לשמך גיליון 162 משנ"ת בדיני קריאת פרשת זכור].
אולם הפמ"ג למד שאין זה מדין 'שומע כעונה' משום שאין הציבור השומעים כלל מחוייבים בברכות אלו, וכל מה שהוא יוצא הוא רק ע"י שעונה אמן, משום דגדול העונה אמן יותר מן המברך.
נמצא שנחלקו המבי"ט והפמ"ג האם אדם ששמע ברכות התורה והפטרה ולא ענה אמן יכול למנות את הברכות הללו למניין מאה ברכות. לדעת המבי"ט יכול למנות [דאין עניית אמן מעכבת בשומע כעונה], ולדעת הפמ"ג אינו יכול.
ובאמת כבר מצינו ראשונים שלמדו כהפמ"ג [דברכות העולה לתורה שייכים רק לו ולא לציבור], שכן מבואר בתוס' (סוכה נב. ד"ה וכיון), וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקעב) שברכות התורה שייכים רק לעולה מדין כבוד הציבור, וכן
מבואר בב"י (סי' קכד) וכלשון שו"ע הרב (שם סי"א) 'שהברכות (של קריה"ת) לא לצורך הציבור נתקנו אלא מפני שהקורא בציבור ראוי לו לברך, ואף שחובה על הציבור לשומען… מ"מ עיקר ברכתו היא לצורך עצמו ולא לצורך הציבור'.
והנה לעניין צירוף ברכות תפילת שבת ששומע מהש"ץ למאה ברכות, כתב המעדני יו"ט (על הרא"ש בברכות פ"ט ס"ק כ) שאינו מועיל, כיון שבזמננו שכל אחד מתפלל בעצמו, חובת חזרת הש"ץ מוטלת רק על החזן, וא"כ אין שייך שהציבור יצאו יד"ח מדין שומע כעונה, שהרי אין מחוייבים בזה [ומשמע במבי"ט דזה גרע מברכות קריה"ת אפי' לדעת התוס' והפמ"ג, ודו"ק].
ולדברינו לעיל נראה שאם יענה אמן על ברכות חזרת הש"ץ יוכל לצרפם מדין 'גדול העונה אמן יותר מן המברך'. ואכן כך פסק המשנ"ב (סי' מו סק"ח בשם המג"א) שבשעת הדחק ניתן לחשב את הברכות ששמע מהש"ץ [אם יענה עליהן אמן, והמשנ"ב השמיט משפט זה, וצ"ב].
נתבאר לעיל שנחלקו הרא"ש [להבנת המבי"ט] והתוס' האם הברכות שמברכים העולים לתורה מוטלות על כל הציבור, והעולה מברך ומוציא את כולםמדין שומע כעונה, או שזה מוטלרק על העולה מדין כבוד ציבור, ויש בנידון זה כמה נפק"מ:
א) האם שמיעת ברכות התורה וההפטרה עולים למאה ברכות, כמשנ"ת לעיל באריכות.
ב) האם כל אחד ואחד מהציבור צריך לשמוע את ברכות העולים לתורה וההפטרה.
ג) האם העולה לתורה צריך לכוון להוציא את הציבור בברכות שמברך, וכן האם הציבור צריך לכוון לצאת [וכן נפק"מ לעניין אמירת 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע ברכות העולה לתורה, דהא אין אומרים ב"ה וב"ש על ברכות שרוצה לצאת בהם יד"ח, ועי' אלף המגן (על מט"א סי' תרכב ס"ג בהגה), וראה אזמרה לשמך גיליון 67].
ד) מה הדין באופן שהעולה לתורה התעלף באמצע קריאת התורה, ומביאים אדם אחר שיעמוד במקומו ליד הקורא בתורה, האם העולה השני צריך לברך שוב את הברכה הראשונה או שמברך רק את הברכה האחרונה.
והנה היה מקום לומר שהנידונים הללו תלויים בנידון האם קריה"ת מוטלת על כל אחד ואחד או שהיא חובת ציבור [ונפק"מ האם אדם שנרדם בעת קריה"ת צריך לחפש מנין אחר לשמוע קריה"ת, ומדברי הסוגיא בסוכה נא: והתוס' שם מב' שלא כל הציבור שמע את קריה"ת, וכן מהסוגיא בברכות ח
והראשונים שם מב' שהוא חובת ציבור. ועי' באה"ל (סי' קמו ד"ה ויש) שתמה על כך], שאם ישנה חובה על כל אחד ואחד לשמוע קריה"ת, אזי גם חובת הברכה מוטלת על כל אחו"א, אך אם קריה"ת היא חובת ציבור אזי אין חובת ברכה על כל אחו"א, אלא רק על הקורא בתורה משום כבוד ציבור. אך אינו מוכרח לתלות כן, דייתכן שאף אם חובה על כל אחו"א לשמוע קריה"ת, אעפ"כ החובה לברך מוטלת רק על העולה לתורה.
להלכה נראה עיקר שברכות העולה לתורה וכן ברכות ההפטרה אינן מוטלות על כל אחד ואחד מהציבור [וכאו"א יוצא יד"ח בברכות העולה מדין שומע כעונה], אלא נראה שהברכות מוטלות על העולה לתורה ולהפטרה בלבד. אמנם היכא שניתן לחשוש לשיטות האחרות, חוששים להן, וכפי שיתבאר להלן בהכרעת ההלכה בכל אחד מהנידונים: נידון א – נתבאר לעיל שנחלקו בזה המבי"ט והפמ"ג בביאור דברי הרא"ש והשו"ע, [והוכחנו דאף התוס' והרדב"ז פליגי
בזה על הרא"ש], ולהלכה יכול למנות הברכות ששומע מהעולה לתורה למאה ברכות, ולכתחילה יענה עליהן אמן (משנ"ב סי' מו ס"ק יד).
נידון ב – נחלקו בזה הראשונים. דעת רבינו יונה שאם לא בירך העולה בקול רם, עליו לחזור ולברך כדי להוציא את אותם שלא שמעו, אמנם רבינו יחיאל נסתפק בזה [כמובא בב"י ובשו"ע (סי' קלט ס"ו), וכן במאירי (מגילה כא, הו"ד בבאה"ל שם)]. אך לדעת התוס' (סוכה נב.) נראה שהציבור לא צריך להקשיב לברכות. ונראה דפליגי האם הברכות מוטלות אף על הציבור.
ולהלכה נראה שהמקילים ולא מקפידים לשמוע את הברכות מפי העולים לתורה יש להם על מה לסמוך, שכן נראה פשטות הסוגיא בסוכה נא (כמ"ש תוס' שם).
נידון ג – בראב"ן ובראבי"ה (הו"ד לעיל) מבואר שצריך העולה לתורה ולהפטרה לכוון להוציא את הציבור בברכות שמברך, וכן הציבור צריך לכוון לצאת, אולם מדברי שאר הראשונים נראה שאין צריך [כן משמע מדברי התוס' (סוכה נב.), ושו"ת הרדב"ז ואחרונים נוספים, הו"ד לעיל]. ולכא' נראה דפליגי בנידון הנ"ל, האם הברכות מוטלוף אף על הציבור. ולמעשה מנהג העולם שאין מכוונין העולים לתורה להוציא, ואין הציבור מכוון לצאת.
נידון ד – דעת הרא"ש והר"ן ורבינו יונה שאם העולה לתורה התעלף והעמידו אחר במקומו, העולה השני חוזר ומברך את הברכה הראשונה, ואילו דעת הרמב"ם שאינו חוזר ומברך את הברכה הראשונה. ונראה שפליגי בנידון הנ"ל, האם ברכות העולה לתורה מוטלות על הציבור, אלא שהמברך מוציא את הציבור יד"ח, או שאין הציבור מחוייב בהן כלל. לדעת הרמב"ם כל אחו"א מהציבור צריך לברך, ועל כן כאו"א מהציבור יוצא ידי חובה מברכת העולה לתורה, וממילא כבר נפטר העולה השני בברכה שבירך הראשון ואי"צ לברך פעם נוספת, אך דעת שאר הראשונים שחוזר ומברך משום שאין הציבור יוצא יד"ח בברכת העולה לתורה, משום דחובת הברכה היא רק על העולה.
ולהלכה פסק השו"ע (סי' קמ ס"א) שחוזר ומברך משום שחובת הברכה היא רק על העולה, והציבור לא צריך לצאת יד"ח בברכה.
ושוב אחזור בשבח החיבור אשר נכתב ברוב תבונה ודעת בשכלו הישר והזך והבהיר יהי רצון שיזכה להוציא עוד חיבורים נפלאים ומיוחדים כאלו אשר יאירו עיניי המעיינים.