בס"ד כסלו תשפ"ד
כאשר הבחור החשוב אליהו היין הי"ו עמל ויגע ושוקד על התורה בשקידה עצומה ונפלאה ומסכם נושאים בבהירות וברירות בקונטרסים הנפלאים "שערי ההלכה" "אור התורה" "אור ישראל".
ואכתוב בעניין חיוב לימוד כל התורה. מצינו בכמה מקומות בחז״ל שצריך ללמוד את כל התורה במדרש דברים רבה (פרשה ח') רבנין אמרי, הטפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן שעוסקין בתורה, והוא אומר להם היאך אדם למד תורה תחלה, אומרים לו תחלה קורא במגלה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואחר כך בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה בתלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות, כיון ששומע כך, אומר בלבו אימתי אני לומר כל זאת, וחוזר מן השער, הוי בשער לא יפתח פיו.
עוד שם א"ר ינאי למה הדבר דומה, לככר שהוא תלוי באויר, טפש אומר מי יכול להביאו, ופקח אומר לא אחר תלה אותו, מביא סולם או קנה ומוריד אותו, כך כל מי שהוא טפש, אומר אימתי אקרא כל התורה, ומי שהוא פקח מהו עושה, שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים את כל התורה כולה, אמר הקב"ה לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא, לפי שאין אתה עסוק בה, הוי כי המצוה הזאת, ע"כ. [וע״ע ויקרא רבה פי״ט].
וכן מבואר בספרי בדברים (פיסקא מח) דבר אחר כי אם שמור תשמרון. שמא תאמר הריני למד פרשה קשה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר רק הוא מכם דבר שאתם אומרים ריקן הוא הוא חייכם, שלא תאמר למדתי הלכות דיי תלמוד לומר מצוה המצוה כל המצוה למוד מדרש הלכות והגדות, וכן הוא אומר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם זה מדרש, כי על כל מוצא פי ה' אלו הלכות והגדות.
התביעה על האדם על כל שהיה יכול ללמוד ולא למד
ומבואר במדרש משלי (פרשה י') אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין.
ומכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה' ד'), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.
בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב"ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון. בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וכו', אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית וכו'. בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א' ז'), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה. בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, וכו', מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה, אמר ר' בנאה שהקב"ה מרחיקו מלפניו. עכ״ל.
אדם ילמד בעוה״ב רק מה שלמד בעולם הזה.
מבואר במדרש תנחומא (פרשת כי תבא סימן ד') ד״א אם שמעת בעולם הזה תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר בשם רבי אבא לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעוה"ב למה נתנה להם בעוה"ז שכשיבא הקב"ה ללמדם בעוה"ב יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, לפיכך אם שמוע בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, ע"כ.
דברי השולחן הרב שאדם חוזר בגלגול אם הוא לא למד כמה שיכול ללמוד
כתב הגר״ז (הל' תלמוד ת״ת פ״א ה״ד) וז״ל ״כל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם״ [וצ״ע בנדרים ח' ובר״ן שם וע״ע מנחות צט' וקידושין ל']
וכאשר הבחור החשוב הנ״ל לומד סוגיא אחרי סוגיא וכך מברר ולומד את התורה אשריו ואשרי חלקו ובס״ד יזכה להמשיך לשקוד על התורה מתוך נחת ושלווה עד שילמד וידע את כל התורה כולה.