בס"ד שבט תשפ"ד
ראיתי את החיבור "שלוות הנפש" שחיברו הבחור החשוב יהודה שוילי ני"ו והוא חיבור מיוחד מאוד אשר מבאר באופן נפלא את עניני אמונה וביטחון ובאו בו דברים אשר מעוררים את האדם על ניסיונות החיים אשר יעמוד בהם האדם וחי בהם.
ובפרשת וירא נלמד על שלמות האדם כאשר הוא עומד בניסיונות וכתוב "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (כב-יב) ותמהו בזה מהו עתה ידעתי וכי עד עתה לא ידע הקב״ה שאברהם ירא אלוקים הרי עבר כבר תשעה ניסיונות גדולים, והוא הכיר את בוראו לבדו, וקירב כ״כ הרבה נפשות.
וברש״י מבואר (ומקורו בבר״ר נו' ז') שודאי הקב״ה ידע, אלא שכוונת הפסוק שמעתה יש מה להשיב לשטן ולאומות העולם התמהים מדוע ה' מחבב את אברהם, שכולם רואים שאברהם עושה את רצון השם וכעין זה ברשב״ם ״כלומר עתה אני רואה ונתפרסם לכל העולם כי ירא אלוקים עתה״ וזה משמע בלשון הגמ' בסנהדרין (פט').
ואשרי האדם אשר חי בעולם הזה ועושה את רצון הקב״ה בשלמות ועומד בנסיונות החיים, וכמו שאברהם אבינו מסר את נפשו למען ה' יתברך בשמחה וברצון, ואם אדם מרגיש, שהנשמה רק מופקדת אצלינו, במטרה לעשות את רצון הבורא ומתי שהבורא מבקש בחזרה את הפקדון, מחזירים לו את זה בשמחה, וכאשר אדם חי בידיעה זאת שכל חיינו היא רק לעשות רצון בוראינו, והוא רק נמצא בפרוזדור, הוא האדם המאושר שחי בשלווה ואשרי הזוכה להרגיש כך.
ובמש"כ עוד בעניין מש"כ הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לקל חי וכו' ".
שנינו באבות בפרק ג' משנה ז' "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו"
ויש לבאר ע"פ ע"ד הרמב"ם שזהו ביאור המשנה שכאשר אדם עוסק בלימוד תורתינו הקדושה חיינו ואורך ימינו ומפסיק באמצע לימודו ("ממשנתו") כדי לראות את יופי האילנות ועי"ז להגיע לאהבת ה' הרי זה מתחייב בנפשו כי ע"י לימוד התורה מגיעים יותר לאהבת ה' ובפרט כשלומדים ברציפות ומרגישים ע"י כך קדושה עצומה ודבקות בקב"ה מגיעים לאהבת השם עזה ונפלאה ואם מפסיק מלימודו מתחייב בנפשו.
וכאשר המחבר מחזק ומעורר בדברים יקרים, יה״ר שיזכה להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה מתוך שלווה ונחת ויזכה להוציא עוד חיבורים רבים לתועלת הכלל.