זמן הביעור ודינים כלליים
זמן הביעור הוא בערב שביעי של פסח, וי"א שהוא בערב יו"ט ראשון של פסח, ונכון לחוש לשיטה זו.
יש להפריש תרומות ומעשרות וחלה מטבל וודאי וספק טבל הנמצאים ברשותו, ויש לבערם מן העולם [את התרומה גדולה, תרומת מעשר וחלה] ע"י שריפה.
מי שיש בידו מעשר שני ונטע רבעי מטבל וודאי וספק טבל, יחללם על מטבע ויבערם מן העולם. מי שיש בידו מעשר עני מטבל ודאי – צריך לתנו לעני. מי שנוהג לתת מעשר ראשון מטבל ודאי ללוי – ייתן ללוי.
יש נוהגים שמי שהפריש מעשר שני לפחות פעם אחת בשנים הללו, יאמר פרשת וידוי מעשר (דברים כו, יג-טו), ובתנאי שקיים את כל מצוות ההפרשה ונתנה כתיקונה, אבל המנהג שלא אומרים וידוי בזמן הזה.
כאמור, ספק טבל חייב בביעור מספק, ולכן מי שיש ברשותו מאכלים שאינם תחת השגחה מהודרת [ואין בהם חשש איסור] – צריך להפריש את התרומות ומעשרות ולחלל את המעשר שני בזמן הביעור. אם אין באפשרותו לעשר – יפקיר בפני שלשה [ואפשר אף בפני שלשה מאוהביו, ואפשר להפקיר אף בתוך ביתו], ויכוון לא לזכות בזה עד שיפריש תרומות ומעשרות.
עבר זמן הביעור ולא ביער – יבער מיד שנזכר. אם נזכר בשבת ויו"ט – יש להסתפק אם מועיל להפקיר בפני שלשה, ויבער מיד לאחר שבת ויו"ט.
אין חיוב לחזר אחר טבל ודאי כדי לקיים בו מצות ביעור, ולדעת החזו"א אין בזה אפי' מידת חסידות.
המעשרות החייבים בביעור
ספק טבל חייב בביעור, אבל דמאי אינו חייב בביעור, ולכן מעשר של פירות וירקות שנקנים בחנות, אף שמחמירים להפריש מהם מעשר – אין נוהג בהם דין ביעור, ולכן כל מה שקונים תחת השגחה מהודרת כגון פירות וירקות, שימורים, יין ומיץ – אין בהם דין ביעור.
אמנם שמן סויה, למחמירים להפריש ממנו תרו"מ – חייב בביעור, וכן כל מוצר שמעורב בו שמן סויה – חייב בביעור.
זמן הביעור הוא בפסח של השנה הרביעית, ואז צריך לבער את התרו"מ שהפריש מגידולי שנה ראשונה, שניה ושלישית [אך לא מגידולי השנה הרביעית].
כאמור, אף חלה צריך לבער, ולכן מצות שצריך להפריש מהם חלה, יש מקום להחמיר להפריש מהם חלה לפני פסח, אף אם לא משתמש במצות אלו בליל הסדר. ואף שמעיקר הדין חובת הביעור היא רק על מה שנתחייב במעשרות וחלה בשנה הראשונה, השניה והשלישית, ולא על חלה שנתחייבה בשנה הרביעית, מ"מ יש לחוש שחיוב חלה [שחיובו שווה בשאר השנים] חייב בביעור אף באופן זה [ויש שמחמירים אף לבערו לפני פסח ע"י שריפה].
ביעור מטבעות של חילול מעשר שני
מטבע של חילול מעשר שני הנמצא ברשותו, אם יש בו פרוטה חמורה – צריך לבערו מן העולם ע"י זריקה לים או עיקומו ע"י שני פליירים [והחזו"א היה מורה לעשות שניהם].
ויש שמחללים את המטבע של המעשר שני על פרי [שלא הוכשר] ומאבדים את הפרי, אך יש בזה פקפוקים.
מטבע של מעשר שני שאין בו פרוטה חמורה, ויש בו רק מחילול מעשר שני שהופרש מפירות וירקות ומוצרים שנקנו תחת השגחה מהודרת – אין צריך לבערו.
מטבעות שעליהם חללו את המטבע של הפרוטה חמורה שנתמלאה – החמיר החזו"א שלא לחללם על מטבע אחר, ולכן יש לבער את כל המטבעות הללו [ודווקא באופן שהמעשרות היו על טבל ודאי, אבל אם המעשרות היו על דברים שנקנו בהשגחה מהודרת – לא צריך לבער מטבעות אלו, אלא יבער רק את המטבעות של הפרוטה חמורה].