הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א
פרשת בהעלותך:
"אל נא תהי כמת" (במדבר יב, ב)
וכתב בספר פשטים ופרושים (לר' יעקב מווינא) לפרש "אל נא תהי כמת, כבעל מום שמבקשין עליו שימות".
והנה יש לעיין בדין חולה המצטער וסובל סבל קשה מאד וטוב מותו מחייו, האם ראוי להתפלל שימות וייפסק סבלו.
ומצינו בגמ' (ב"מ פד:) שלאחר פטירת ריש לקיש, היה רבי יוחנן מצטער מאד, ואומרת הגמ' – "הוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה], בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה". ולא נתבאר מה בקשו, ויש לומר שבקשו חכמים שיפסקו ייסוריו ומשמים הפסיקו על ידי מיתה.
וידועים דברי הר"ן (נדרים מ.) "פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה, ואי אפשר לו שיחיה". ומביא ראיה מהגמ' (כתובות קד.) שביום פטירתו של רבי, כשראתה אמו כיצד הוא חולץ את התפילין כמה פעמים ונכנס לבית הכסא [מחמת חולי המעייים], ביקשה "יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים", ומבואר שמותר להתפלל על חולה הסובל מאד.
וצ"ע בראיית הר"ן, דמפורש בגמ' שחכמים לא הפסיקו להתפלל לרפואתו אף לאחר דבריה של אמו, ומפורש דחכמים לא סברו היתר זה [עיי"ש, ועי' בפירוש בן יהוידע].
ועי' בדברי הרא"ש (בנדרים) שפירש את הסוגיה באופן אחר מפירוש הר"ן, ומדבריו מבואר שאדרבה, יש להתפלל על רפואתו, ומניעת התפילה היא כגרם מיתה.
ומסתימת הפוסקים (יו"ד סי' שלה) שלא הביאו את דברי הר"ן, משמע שאין הלכה כדבריו [ועי' ערוך השולחן (שם ס"ג) שפסק את דברי הר"ן].
ואף לדעת הר"ן – אין אנו יודעים מתי הוא הזמן שבו החולה הגיע למצב שראוי להתפלל עליו שימות, ולכן הלכה למעשה – צריך תמיד אדם להתפלל לרפואת החולה, אף אם בדרך הטבע אין תרופה למחלתו, וכדברי הגמ' (ברכות י.) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
[וע"ע ירושלמי (שבת פרק יט ה"ב), ילקוט שמעוני (פרשת עקב רמז תתעא), ספר חסידים (סי' תשנד), תפארת ישראל (יומא פ"ח, אות מ)].