הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א
פרשת בא
להיכנס לסכנה כדי להציל ציבור
”לך שֻׁב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך” (שמות ד, יט)
וכתב המשך חכמה (שם) שמוכח שאם המבקשים את נפשו [דתן ואבירם] היו חיים, משה לא היה צריך לילך להוציא את בני ישראל ממצרים, ואע”פ שכל ישראל צריכים לו, משום שאדם אינו צריך להכניס את עצמו לסכנה בשביל להציל ציבור [ורק כאשר דתן ואבירם מתו, נצטווה לשוב למצרים להציל את עם ישראל].
והאריך בזה באור שמח (הל’ רוצח פ"ז ה"ח) שאין להיכנס לספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה וודאית, והביא מדברי הירושלמי (כתובות פרק ח) שנכנסים לספק סכנה כדי להציל את חבירו [אף יחיד ולא ציבור], אולם דחה שאין ראיה מהירושלמי, והביא מהפוסקים (חו"מ סי’ תכו, עי' ב"י שם) בעניין זה [ועיין בדבריו שדן במעשה אסתר, שמסרה עצמה לספק מיתה כשנכנסה לאחשוורוש, בשביל להציל את עם ישראל, ועי' עוד בגמ' (תענית יח:) בענין פפוס ולוליינוס הרוגי לוד, שמסרו עצמם למיתה בשביל להציל את כלל ישראל, ויש להוכיח עוד ממעשה פנחס, שמסר נפשו להרוג את זמרי בן סלוא בשביל להסיר את המגיפה מהעם].
והיו בזה כמה דוגמאות מעשיות בזמני מגיפה, שדנו הפוסקים האם מותר ללכת להציל אנשים אף שייתכן שהמצילים עצמם יידבקו וימותו, ותלו הדבר בנידון הנ”ל, וכן בדברים שקרו בתקופות האחרונות.
ודעת המשך חכמה הנ”ל שאין להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו, ואפי' לא כדי להציל ציבור, וכן דעת הנצי”ב (העמק שאלה פ’ ראה), ועי’ פת”ש (יו”ד סי’ קנז ס”ק ט) שהעושה כך הוא חסיד שוטה, וכן פסק המשנ”ב (סי’ שכט ס”ק יט) לענין הצלת יחיד, שאין להיכנס לסכנה כדי להציל את חברו, משום שחייו קודמים לחיי חבירו, ואפי' כאשר הסכנה היא ספק [וצריך לשקול היטב אם באמת יש בזה ספק סכנה, ואין לדקדק בזה ביותר, עיי"ש], וההצלה היא ודאית, אעפ"כ אין להיכנס לספק סכנה, משום ש"עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו" [ועי’ חזו”א יו”ד סי’ סט].
ולחולקים על האו”ש הנ”ל וסוברים שצריך להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו [וכ”ש ציבור], צריך לבאר איך יפרשו את הפסוק הנ”ל, ויש בזה אריכות דברים ואכמ”ל.