הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א
פרשת וארא
"הנה אָנֹכִי מכה במטה אשר בידי" (שמות ז, יז)
ויש לתמוה הרי בסמוך (פס' יט) נאמר שאהרן הוא שהִכה ביאור.
כמו כן יש לתמוה על האמור בפרשת בשלח "ומטך אשר הכית בו את היאור" (שמות יז, ה), וכבר הקשתה הגמ' (סנהדרין צט:) "וכי משה הִכהו והלא אהרן הִכהו", עיי"ש.
וביארו הראשונים (פירוש הריב"א עה"ת, מושב זקנים לבעלי התוס', רשב"ם, ר' חיים פלטיאל, וכ"כ המלבי"ם) שכיון שמשה שלח את אהרן נחשב כאילו הוא עצמו הכה את היאור כי שלוחו של אדם כמותו.
והקשה הצפנת פענח מהמבואר בירושלמי (הובא בתוס' ב"ב פב. ד"ה עד) שאדם ששלח שליח להביא ביכורים, לא יכול לומר "הנה הבאתי", ואין דין "שלוחו על האדם כמותו" מועיל בכדי שהאדם יוכל לומר שהוא עשה את המעשה. ולפי"ז קשה כיצד אמר משה שהוא הכה את היאור.
ובאמת יש לעיין מדוע המשלח אינו יכול לומר על הבאת השליח "הנה הבאתי". ובשלמא אם עניין השליחות הוא רק לייחס את תוצאת השליחות למשלח, מובן הדבר שהמשלח לא יכול לומר שהוא עשה זאת, אך הרי אינו כן, ולא רק תוצאת השליחות מיוחסת למשלח אלא גם המעשה עצמו מיוחס לו, כמבואר בשחיטת הפסח "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב, ו), והקשתה הגמ' (קידושין מא:) "וכי כל הקהל כולן שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד. אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו". ומבואר שגם בשליחות מעשה, המעשה עצמו מתייחס למשלח, ולכן אפשר לומר שכל הקהל שחט.
ובכלי חמדה ביאר שהטעם הוא משום שהבאת ביכורים נחשבת מצווה שבגופו, דמלשון הפס' "ולקח הכהן הטנא מידך", מבואר שהוא כמו מצות הנחת תפילין, שצריך לקיימה באבר מסוים, וכיון שהוא מצווה שבגופו, לא מועיל בזה שליחות, ולפי זה מיושב קושיית הצפנת פענח הנ"ל.
ויעויין באזמרה לשמך 274, מה שנתבאר בנדון זה בהרחבה.