כרטיס אשראי
שאלה: כיצד מוגדר כרטיס אשראי בדיני מוקצה.
תשובה: מוקצה מחמת גופו.
מקור: מבואר בגמ' (גיטין ס) שכל דבר שאסור לקרוא בו, אסור לטלטלו, וכן פסק הט"ז (סי' שז ס"ק יג), וכן מבואר בבית יוסף (סי' שח סע' נ) שנסתפק בדין טלטול ספרי חכמה [ולא נתבאר היטב טעם הספק, מדוע יש מקום להקל יותר בספרי חכמה משאר דברים האסורים בקריאה. אולם דעת הגר"א (מובא במשנ"ב שם ס"ק קסד) להקל בטלטול ספרי חכמה, אף לאוסרים לקוראם בשבת, וצ"ב טעמי ההיתר בזה].
אמנם בתוס' (שבת קטז:) וברא"ש (גיטין פ"ח סי' ב), וכן במג"א (סי' שז ס"ק כ) ובמשנ"ב (שם ס"ק נה) מבואר ששטרי הדיוטות הראויים לצור על פי צלוחיתו [היינו פקק] נחשבים כלי ואינם מוקצה מחמת גופו, ואם לא ראויים לכך, הרי הם מוקצה.
ולפיכך נראה שכרטיסי אשראי שאין להם שום שימוש בשבת, הרי הם מוקצה מחמת גופו, וכדין שטרי הדיוטות שאינם ראויים לצור ע"פ צלוחיתו.
ומטו משמיה דהחזו"א שאסור לטלטל עיתונים האסורים בקריאה בשבת, וכנראה טעמו משום שהם שטרי הדיוטות שאינם עומדים לצור ע"פ צלוחיתו [וצ"ב הרי ראויים לצור ע"פ צלוחיתו, אע"פ שאינם עומדים לכך], דהוי מוקצה. ובנדון קריאת עיתונים בשבת, ראה אזמרה לשמך גיליון 78.
ספר טלפונים
שאלה: כיצד מוגדר ספר טלפונים בדיני מוקצה.
תשובה: נחשב כלי שמלאכתו לאיסור.
מקור: אף שנתבאר ששטרי הדיוטות שאינם ראויים לצור ע"פ צלוחיתו נחשבים מוקצה מחמת גופו, נראה שספר טלפונים שאפשר להשתמש בו בשבת למציאת כתובות [והוא צורך הגוף, המתיר לעיין בשטרי הדיוטות בשבת לשם כך], אינו מוקצה מחמת גופו.
אך מאחר והשימוש העיקרי של ספר הטלפונים הוא למציאת מספרי טלפון, לפיכך הוא נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, אף שאין האיסור נעשה בספר טלפונים בעצמו.
תעודת זהות, דרכון ורישיון
שאלה: כיצד מוגדרים תעודת זהות, דרכון ורישיון בדיני מוקצה.
תשובה: נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור.
מקור: אף שנתבאר ששטרי הדיוטות שאינם ראויים לצור ע"פ צלוחיתו נחשבים מוקצה מחמת גופו, מ"מ נראה שהחפצים הנ"ל שנצרכים לפעמים לשימוש בשבת [כגון בבתי חולים], מותר להשמש בהם כדין שטרי הדיוטות לצורך הגוף, ולכך נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור.
ובמנחת שבת (סי' צ ס"ק כב) כתב שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, אולם נראה שכיון שלפעמים משתמשים בהם באופני היתר לצורך זיהוי, אינם נחשבים מוקצה מחמת חסרון כיס (וראה אזמרה לשמך גיליון 232).
חוזים, קבלות, תעודות אחריות
שאלה: כיצד מוגדרים חוזים, קבלות ותעודות אחריות בדיני מוקצה.
תשובה: נחשבים כמוקצה מחמת גופו. ובאופנים ששומר עליהם ומייחד להם מקום, הם גם מוקצה מחמת חסרון כיס.
מקור: הוי מוקצה מחמת גופו מפני שהם שטרי הדיוטות שאינם עומדים לצור ע"פ צלוחיתו, ואין להם שימוש המותר בשבת.
ובענין מוקצה מחמת חסרון כיס ראה אזמרה לשמך גיליון 235.
גשם
שאלה: האם יש איסור מוקצה בגשם.
תשובה: אין איסור מוקצה.
מקור: נאמר בגמ' (עירובין מה:) "מיא בעיא ומיבלע בליעי", וכן נאמר (שם מו.) "מיא בעיבא מינד ניידי", וכלומר, המים בלועים בעננים, והם נעים ונדים בהם, ולכך אינם קונים שביתה ואין בהן איסור נולד], וכ"כ שיבולי הלקט (סי' פה) בשם רב צמח גאון (הל' פסוקות סי' קמו) לגבי מטר היורד בשבת ויו"ט, דאע"ג דמאתמול לא היו עבים, מותר לרחוץ ולשתות ממטר זה, דמבואר בגמ' (עירובין הנ"ל) דגשם אינו מוקצה, וכן נפסק במשנ"ב (סי' שלח סק"ל).
שלג
שאלה: האם שלג שירד בשבת נחשב מוקצה.
תשובה: שלג אינו מוקצה [אך אם הוא מלוכלך ואינו ראוי לשתייה, דינו כמוקצה מחמת גופו].
מקור: מבואר בגמ' (שבת נא) ופסק בשו"ע (סי' שכ ס"ט) ששלג מותר בטלטול בשבת, ואף שבזמנם היו משתמשים בשלג לאחר שנהפך למים, ובזמננו אין שותים את השלג המופשר, מ"מ אינו מוקצה מכיון ששם משקה עליו (ועי' נדה יז).
ואף שיתבאר בגיליון הבא בס"ד שבשר חי שאין רגילין לאוכלו בזמננו הוי מוקצה, מ"מ שלג שונה מבשר חי, מפני שבשר חי אינו ראוי לאכילה מצד עצמו, אך שלג ראוי בעצם לשתייה, אלא שאין רגילים לשתותו, ולכך אינו מוקצה.
ואין בו משום נולד, כמבואר בגמ' (עירובין הנ"ל) לגבי גשם.
תרופות
שאלה: האם תרופות מוקצה בשבת.
תשובה: תרופות שמצוי שצריך ליטלן, וכגון תרופות המיועדות לשיכוך כאבים כאקמול, אופטלגין וכדו': כיוון שמצוי ליטלן אינן מוקצה.
תרופות שאין מצוי שצריכים ליטלן: אם נחלה לפני שבת, התרופות הנצרכות לו אינן מוקצה כלל. אמנם אם נחלה בשבת, הוי מוקצה מחמת גופו, ומותר לטלטלה רק לצורך החולה, ובגמר השימוש מותר להחזירה למקומה כל עוד התרופה בידו.
טלטול לצורך תרופה [כגון להניחה במקומה כדי שלא תתקלקל, בשעה שהיא נצרכת לחולה] מותר, וכן מותר לטלטלה כדי להרחיקה מילד קטן.
מקור: תרופות שמצוי שחולים משתמשים בהן [כאקמול וכדו'] אינן מוקצה, כיון שדבר מצוי הוא שיהיו חולים (עי' תוס' פסחים מו:), וא"כ נחשב הדבר שהתרופות היו מוכנות מבעוד יום.
אך תרופות שאינן שכיחות, כגון תרופות המיועדות רק לחולים שיש בהם סכנה, הרי הן מוקצה מחמת גופו, כיון שלא שכיח שיהיו חולים שיש בהם סכנה (עי' תוס' שם).
אולם יש לדון שמה שכתבו התוס' שלא שכיח שיהיו חולים שיש בהם סכנה, הכוונה דאין זה מצוי לאדם בביתו, אבל בכל העיר זה כן מצוי, וממילא בדיני מוקצה התלויים במציאות שבעיר, די במה שזה מצוי למעט מהעיר, כדי להחשיב אף תרופות המיועדות לחולה שיש בו סכנה כאינן מוקצות.
אמנם במנחת שבת (סי' פח סקע"ז) כתב שתרופות הוי מוקצה.
דיני מוקצה בקליפות ועצמות
שאריות לחם
שאלה: האם מותר לטלטל את פירורי החלה שנשארו על השולחן.
תשובה: לאחר הסעודה הרי הם מוקצה מחמת גופו, אך בערים שלנו שמצויים בעלי חיים, אינם מוקצה. אבל בזמן הסעודה אינם מוקצה כיון שלפעמים רגילים לאוכלם.
מקור: מבואר בגמ' (שבת קנג) בשו"ע (סי' שח סכ"ז) שמותר לטלטל פירורים שאין בהם כזית כיון שעומדים למאכל בהמה ועופות, אך במקומות שלא מצוי שמאכילים את תרנגולים הרי הם מוקצה מחמת גופו.
והיה מקום לדון שהפירורים לא יהיו מוקצה, מפני שהם ראויים למאכל ציפורים, אולם יש לדחות דכיון שהציפורים הם הפקר, אזי אסור להאכילם, ולכן אין זה נחשב ראוי להם.
ובאמת נחלקו האחרונים האם דבר שראוי למאכל בעלי חיים הפקר שאסור להאכילם בשבת, נחשב ראוי למאכל בהמה ואינו מוקצה.
והנה מבואר בשו"ע (סי' שח סכ"ט) שאם ראוי למאכל כלבים אינו מוקצה, ובמג"א (סי' שכד סק"ז) כתב שאף אם ראוי לכלב הפקר נחשב ראוי.
ומכך הוכיח התהילה לדוד (שם ס"ק יד) שאם האוכל ראוי לשאר בעלי חיים הפקר שאסור להאכילם, אין זה נחשב ראוי. אולם בספר נהר שלום (שם ס"ק ה) כתב שאף אם ראוי לבעלי חיים שאסור להאכילם בשבת נחשב ראוי [ומביא ראיה לדבריו מדעת האליה רבה (המובאת בבה"ל סי' שכד סי"א) שאסור להאכיל בעלי חיים של אנשים אחרים, אלא רק הבעלים של בעלי החיים מותרים להאכילם. ולפי דעתם יש להוכיח מעצם הדין (שבת קכו, שו"ע סי' שח סכ"ט) שדבר שראוי לבעלי חיים אינו מוקצה אף לאנשים שאין ברשותם בע"ח [וממילא לדעת הא"ר אסור להם להאכילם], ואעפ"כ הדבר נחשב ראוי, ואינו מוקצה. אולם הבה"ל (שם) חולק על הא"ר הנ"ל, ולפי דבריו אין ראיה לכך]. ולמעשה נראה שיש להקל בזה, ואינם מוקצה.
ובשעת הסעודה אינם מוקצה, כיון שרגילים לפעמים לאכול פירורים המונחים על השולחן באמצע הסעודה.
מוקצה בעצמות
שאלה: כיצד מוגדרים עצמות עוף ובקר בדיני מוקצה.
תשובה: הרי הם מוקצה מחמת גופו [אך אם נשאר עליהם בשר אינם מוקצה].
מקור: מבואר בגמ' (שבת קכו) ונפסק ברמ"א (סי' שח סכ"ט) "מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר וכו' אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים".
ולפי"ז היה נראה שאף בערים שלא מצוי בהם כל כך כלבים, כיון שבקצוות העיר יש כלבים, אין העצמות מוקצה. אולם נראה
דמאחר שבזמננו מקפידים לא לתת עצמות לכלבים, הרי הם מוקצה.
ולכן אף שדי במה שהעצמות ראויים למאכל בהמה ואין צריך שיעמדו לכך [ורק לגבי גרעיני תמרים מבואר במשנ"ב (ס"ק קכד) שאם אין דרך לתת לבע"ח הרי הם מוקצה, כי הם ראויים למאכל בהמה רק בשעת הדחק (עי' רמב"ם פכ"ו הט"ז, ובה"ל שם ס"ל ד"ה גרעיני)], מ"מ כיון שמקפידים לא לתת להם, הרי הן מוקצה (עי' בא"ח ש"ב פר' מקץ).
אמנם אם נשאר עליהם בשר, אינם מוקצה (משנ"ב שם ס"ק קיד).
קליפות ביצים ואגוזים
שאלה: האם קליפות ביצים הן מוקצה בשבת.
תשובה: קליפות קשות שלא ראויות למאכל בהמה, כקליפות ביצים, הרי הן מוקצה (משנ"ב סי' שח ס"ק קיג, בא"ח שם), ואף שתרנגולים אוכלים אותן, מ"מ כיון שהן מזיקות לתרנגולים והבעלים מקפידים שלא יאכלו אותן, לכך הוי מוקצה (בא"ח שם).
וכן קליפות אגוזים הרי הן מוקצה, כיון שלא ראויות למאכל בהמה (משנ"ב שם).
קליפות מלפפון
שאלה: האם קליפות מלפפון הן מוקצה.
תשובה: אינן מוקצה, וצ"ע.
מקור: כתב הבה"ל (שם סע' ל) שקליפות הראויות לאכילה יחד עם הפרי, אינן מוקצה, אף שלאחר הקילוף אין אוכלים אותן. ואם יש בהמות בעיר, מותר מהטעם המבואר להלן בדין קליפות תפוזים.
קליפות תפוזים
שאלה: האם קליפות תפוזים הן מוקצה.
תשובה: בערים שיש בעלי חיים [או 'פינת החי', אע"פ שאינו רגיל לתת לבע"ח שם], אינן מוקצה, כיון שראויות להם (סי' שח סע' כז). ואם אין בע"ח בעיר הן מוקצה, אף שהן ראויות לבע"ח [עי' ר"ן (שבת קכח) ומשנ"ב (ס"ק קכא) ואמנם דעת הרא"ש שדי בראוי לבע"ח אף שאין בע"ח בעיר, כמבואר בפמ"ג שם (א"א ס"ד נה), ועי' ש"ג (שבת נ: בדה"ר)].
גרעיני תפוזים, ענבים ואגסים
שאלה: האם גרעיני תפוזים, ענבים ואגסים, דינם כמוקצה מחמת גופו.
תשובה: הרי הם מוקצה מחמת גופו.
מקור: כתב הבה"ל (סי' שח סע' ל ד"ה גרעיני) שיש להקל בגרעיני תפוחים ואגסים הראויים לאכילת אדם, ולפעמים אוכלים אותם. אך למעשה בזמננו שאף אחד אינו אוכלם [אף לא ביחד עם הפרי], אין עליהם שם אוכל ודינם כמוקצה מחמת גופו.
קליפות גרעיני פיסטוק, חמניות ואבטיח
שאלה: קליפות גרעינים שיש בהן מלח, האם לאחר האכילה הן מוקצה.
תשובה: הן מוקצה מחמת גופו. ובבתים או בישיבות שיש בהם אנשים שלפעמים מוצצים את המלח מהקליפה, אינן מוקצה.
מקור: שו"ע (סי' שח סע' ל). וכתב החזו"א (או"ח סי' מג) שאם אין בדעתו למסור אותן לאחרים הנמצאים בבית אחר, הרי הן מוקצה. ולכן אף שיש בבתים אחרים אנשים שמוצצים את הקליפות, אם אין בדעתו לתת להם אותן, הרי הן מוקצה.