הלכה יומית מפי הגאון רבי עמרם פריד שליט"א
פרשת חקת
"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ, א-ב)נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שלט ס"ה, ועי' רמ"א או"ח סי' תנא ס"א) "מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת".
וכתב האבודרהם (הלכות ברכת המזון לאבל, וכ"כ בעלי התוס') שיש למנהג זה רמז מן התורה, שלאחר מיתת מרים לא היה מים לעדה, כיון שכולם שפכו את מימיהם.
ונאמרו כמה טעמים למנהג זה: י"א שהוא בשביל שידעו שמישהוא נפטר, ולא יצטרכו להודיע זאת בפה במפורש (עי' שו"ע יו"ד סי' תב סע' יב), וי"א שהוא משום סכנה.
ויש לדעת כי המנהג הוא דווקא במים מגולים שאין בהם טעם, אך מים בבקבוקים סגורים, וכן מים שבברז – אין בהם חשש.
וכן שתיה מתוקה, סודה, מים מינרלים, וכל דבר שיש לו שם לווי – אף אם פתוחים, אין בהם חששמים הנמצאים בכלי ברזל – אין בהם חשש [גם אם רק חלק מהכלי ברזל].
עוד יש לדעת כי החשש הוא דווקא במים שהיו בבניין בשעת הפטירה, אבל אם הביאו את המת לביתו אח"כ – אין שום חשש במים שהיו בבניין.
ואם מת החולה בבית חולים – אין צריך לשפוך את המים שבבית החולים (עי' שו"ת שלמת חיים מהדו"ח סי' קפח).